החלטה בתיק עע"ם 5659/11

           זוהי בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת נ' בן-אור), בו נדחתה עתירתם להאריך את אשרת השהייה של המבקש 1 (להלן: המבקש) בישראל.

1.        המבקש הגיע לישראל מתאילנד בשנת 2004 כעובד זר בענף התעשייה, והחל משנת 2007 הוא מועסק על-ידי המבקשת 2, חברה העוסקת בייצור מאווררים ושואבים (להלן: החברה). ביום 31.12.2009 תם תוקף האשרה של המערער ומאז הוא שוהה בישראל שלא כדין. בחודש יוני 2010 הגישה החברה בקשה להמשיך ולהעסיקו כעובד זר מומחה בטענה שהוא בעל מומחיות ייחודית בעיבוד ובריתוך נירוסטה והוא הפך לסמכות המקצועית בתחום הייצור במפעל. טרם שנדונה הבקשה נעצר המבקש ובעקבות כך עתרו המבקשים בעניינו לבית המשפט לעניינים מינהליים וביקשו לשחררו ממעצר, לאסור על הרחקתו מן הארץ ולאפשר את העסקתו עד למתן החלטה של רשות האוכלוסין. בפסק-דינו מיום 21.7.2010 קבע בית המשפט כי על המבקשים להגיש בקשה להארכת אשרת השהייה של המבקש בישראל, וסמוך לכך הגישה החברה בקשה להעסקתו כעובד זר מומחה ולהארכת שהייתו בארץ למשך ארבע שנים נוספות. הבקשה נסמכה על המלצה של מר שאול ששון, מנהל תחום במינהל תעשיות עתירות ידע וטכנולוגיה במשרד התמ"ת, ליתן למבקש היתר העסקה למשך שנה נוספת. בהחלטה מיום 13.4.2011 נמסר למבקשים כי לאחר שנועץ בגורמים המקצועיים במשרדו החליט המשיב לדחות את הבקשה, שכן לא נתקיימו הנסיבות המיוחדות והחריגות של תרומת העובד לכלכלה, למשק או לחברה כנדרש בסעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל).

2.       המבקשים עתרו נגד החלטה זו לבית משפט קמא, ובפסק-דינו מיום 6.7.2011 דחה בית המשפט את העתירה. בית המשפט קבע כי המלצתו של מר ששון הייתה לכל היותר לאפשר למערער לשהות בישראל למשך שנה על-מנת להכשיר אחרים, בסברו כי המבקש שוהה בישראל כדין; כי מומחיותו של המבקש אינה יוצאת דופן ואין בסיס לטענה לפיה לא ניתן למצוא לו תחליף; וכי תרומתה של החברה לכלכלה אין די בה לצורך סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל ונדרש כי המבקש עצמו יתרום לכלכלה. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערער לפיה בהתאם לסעיף 3א(ג1) הנ"ל היה על שר הפנים להיוועץ עם שר האוצר ולקבל את הסכמת שר התמ"ת טרם שנתן את החלטתו, בקובעו כי משהגיע שר הפנים למסקנה שאין מדובר בנסיבות של תרומה ייחודית לכלכלה, למשק או לחברה, אין צורך בהיוועצות ובהסכמה כאמור. לבסוף נקבע כי יש ליתן משקל לשהייתו של המבקש בארץ שלא כדין, כי המבקשים היו מודעים לכך שהמלצת מר ששון, ככל שתתקבל, יהיה בה כדי להאריך את שהיית המבקש בארץ למשך שנה נוספת ותו לא, וכי את השנה שחלפה מאז שהוגשה הבקשה היה עליהם לנצל להכשרת עובד אחר.

3.       על פסק-דין זה הוגש הערעור דנן, בו נטען כי על-פי הוראת סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, על שר הפנים לקבוע מראש קריטריונים להכרעה בשאלה מהן "נסיבות מיוחדות וחריגות" של תרומת העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה, וזאת בהתייעצות עם שר האוצר ובהסכמת שר התמ"ת, ורק לאחר מכן עליו לבחון את הבקשה לגופה. המבקשים טוענים כי זוהי הפרשנות לה טענו בבית משפט קמא, וכי התייעצות כזו לא התקיימה וקריטריונים כאמור לא נקבעו. כמו כן טוענים המבקשים כי שגה בית משפט קמא בקובעו שהתרומה המיוחדת לכלכלה צריכה להיות של העובד הזר עצמו, בלא קשר לתרומת המפעל, מה גם שמר ששון הכיר במומחיותו של המבקש. המבקשים מוסיפים וטוענים כי לא היה בפני הרשות אף לא נתון ענייני אחד לגבי החברה ולא היה מקום ליתן משקל לשהייתו של המבקש בארץ שלא כדין, שכן בפסק-הדין מיום 21.7.2010 ניתנה לו אפשרות להסדיר את מעמדו. אשר למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי דחיית הבקשה תייתר את הליך הערעור וכי הרחקתו של המבקש מישראל תגרום נזק כבד לחברה, שתיוותר ללא עובד שאין לו תחליף.

4.       המשיב, מצידו, טוען כי הבקשה הינה בקשת סרק ויש לדחותה מחמת חוסר ניקיון כפיים שכן המערער ממשיך להיות מועסק בחברה אף שכבר מסוף שנת 2009 הוא שוהה בישראל שלא כדין ואין בידי החברה היתר להעסיקו. המשיב סבור כי סיכויי הערעור נמוכים מאוד בהעדר פגם בהחלטת הרשות ובשים לב לכך שהטענה בערעור לגבי חובת ההיוועצות ולגבי אי קביעת קריטריונים אינה ברורה כל צורכה ואף לא הועלתה בעתירה המינהלית אלא רק "נרמזה" במהלך הדיון בבית משפט קמא. אשר למאזן הנוחות נטען כי המבקשים פנו להסדיר את מעמדו של המבקש רק לאחר ששהה בישראל במשך כחצי שנה שלא כדין; כי במשך שבע השנים בהן שוהה המבקש בארץ לא דאגה החברה להכשיר עובד אחר; וכי הרחקתו של המבקש מן הארץ לא תיצור מצב דברים בלתי הפיך. לבסוף מדגיש המשיב כי החברה אינה מבקשת רק כי המבקש לא יורחק מישראל, אלא היא מבקשת להמשיך ולהעסיקו אצלה ללא היתר כדין, כעולה מטיעוניה לגבי הנזק שייגרם לה אם תידחה הבקשה.

5.       הלכה היא כי על מנת לזכות בסעד זמני לתקופת הערעור, נדרש בעל-הדין העותר לקבלת הסעד להראות כי סיכוייו לזכות בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ראו עע"ם 2098/10 רזניק נ' מועצה מקומית מטולה, פיסקה 3 (טרם פורסם, 7.9.2010)). במקרה שלפנינו, מעלים המבקשים בערעורם טענה משפטית עקרונית הנוגעת לפרשנותה של הוראת סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל ולאופן שבו על שר הפנים לקבוע כי "נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה", וכן לאופן שבו עליו ליישם את חובת ההיוועצות עם שר האוצר ולקבל את הסכמת שר התמ"ת לעניין זה, כאמור באותו הסעיף. בנסיבות אלה, ומבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, נראה לי כי מן הראוי להורות על הארכת הצו הארעי שניתן ביום 1.8.2011, לפיו על המשיב להימנע מהרחקת המבקש מן הארץ עד להכרעה בערעור.

המשיב יימנע אפוא מהרחקתו של המבקש מישראל עד להכרעה בערעור.

          בנסיבות העניין, יש לקבוע את הערעור לשמיעה בהקדם.

          אין צו להוצאות.

          ניתנה היום, כ"ד באב, תשע"א (24.8.2011).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    מו.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: